דינים נוספים השייכים לגזירת שהייה

נוספים השייכים לגזירת שהייה סימן רנד

255. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .א. צליית מאכלים מע"ש צליית בשר • צליית שאר דברים שאינם נאכלים כמות שהם חיים 259. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ב. עבר וצלה 260. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ג. פירות הנאכלים חיים 261. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ד. נתינת פת לתנור • נתינה בערב שבת • נתינה בשבת והיתר עשיית איסור דרבנן בכדי להינצל מדאורייתא היתר רדייה בתנורים שלנו 264. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .ה. עססיות ותורמוסין וחבית של מים

א. צליית מאכלים מע"ש פתיחה לדיני צליית מאכלים מלפני השבת בשו"ע רנג, א נתבאר שמותר להשהות קדרה חיתא שמסיח דעתו ממנה ולא יבוא לחתות. בסימן זה יתבאר שהיתר זה הוא דווקא , כיון שפעולת הצלייה הינה1בבישול, אבל אם הניח מאכלים לצלות מהירה ישנו חשש גדול יותר שיבוא לחתות, ולכן בצלייה חילקו חכמים ישנם מאכלים שמותר להשהותם בכל אופן ואפילו אם הם- בדבר . וישנם אופנים האסורים אלא אם הם מבושלים2בגדר בשיל ולא בשיל , ובתנאי שיהיה מונח על גבי האש ממש ולא בסמוך3כמאכל בן דרוסאי .לה, כמו שיתבאר להלן כן כתבו תוספות (ד"ה האי), רא"ש (פ"א סי' לה) ור"ן (ו: ד"ה נמצא) בשם בה"ג (הלכות שבת 1 יז סוע"ג). ועיין כס"מ (פ"ג הט"ז) שהביא דעת הרמ"כ דזה דווקא לשיטת הירושלמי ואילו ):לבבלי בישול וצליה שווים, שהרי בדיון בעניין מחלוקת חנניה וחכמים הביאו בגמרא (לז ,את דברי המשנה דאין נותנים את הפת בתוך התנור עם חשיכה. אבל אין הלכה כדבריו .ואף הרמ"כ עצמו חזר והוכיח מהבבלי שיש לחלק בין בישול לצלייה הוא "גדיא" שיוזכר להלן. לא מיבעיא מבושל כ"צ, אלא אפילו לא הגיעו למאב"ד, שבכה"ג2 .אסור לכו"ע כמובא בשו"ע רנג, א ואז מותר לכל הדעות, דהיינו אף לחכמים בשו"ע רנ"ג, א שאוסרים בתבשיל עד מבושל כל3 .צרכו ומצטמק ורע לו הכא מתירים ב-סעיפים א

זה השולחן אף על פי שבשר חי מותר להשהותו, הני מילי בקדרה, אבל בצלי אסור להניחו סמוך)(מ"ב סק"ג – צלי קדר דינו כתבשיל שאצל האש לחשיכה, שממהר להתבשל ואתי לחתויי. והני מילי בבשר שור או עז, אבל בשר גדי ועוף שהם מנותחים לאברים, מותר דלא חיישינן לחיתוי, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר, שאינו צריך (ביה"ל אלא חמימות האש בלבד. ואם הוא בתנור, וטח פיו בטיט , בין גדי ועוף שלמים)ד"ה אבל – בדיעבד יש להקל אפילו לא טח פי התנור בין בשר שור או עז, מותר דלא חיישינן לחיתוי שאם בא לפתוח .התנור ולחתות תכנס הרוח ויצטנן התנור ויתקשה הבשר ויפסיד הגה: ואין חילוק בזה בין אם הוא חי לגמרי או שנתבשל קצת וכל זמן שחלל הגוף שלם, אף על פי שאין עליו ראשו וכרעיו, מקרי שלם. ויש מחמירין וסוברין דבתנור טוח בטיט, הכל שרי; וע"ג האש שהוא מגולה, הכל אסור; ובתנור שפיו מכוסה אלא שאינו טוח בטיט, אז יש לחלק בין גדי ועוף לשאר בשר, כדרך .)(ביה"ל ד"ה אבל – בדיעבד יש להקל כשו"ע שנתבאר, והכי נהוג כסברא זו סביב לשולחנך ארבעת המצבים השונים בצליית מאכל על האש בגמרא (שבת יח:) מבואר: והשתא דאמר מר כל מידי דקשי ליה זיקא לא מגלי ]ליה ... איכא דאמרי דגדיא [קשי ליה זיקא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי, דברחא ][שור, עז או כבש. ולא קשי להו זיקא ושריק נמי שפיר דמי. כי פליגי דברחא ולא .שריק רב אשי שרי ורב ירמיה מדפתי אסר ולרב אשי דשרי והתנן אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום התם בבשרא אגומרי. ע"כ. ובגמרא (כ.) מבואר שזה דווקא בגדי מנותח לאברים, אבל אם הוא שלם דינו כברחא. וכתב הב"י בשם הראשונים שעוף שלם דינו כגדי שלם. וכן .אם הוא עוף מנותח – דינו כגדי :מבואר מהגמרא שיש ד' חילוקים מותר אפילו לא שריק פי- "א. "גדיא התנור בטיט. ואפילו אם הוא בגדר בשיל ולא בשיל ולא הגיע למאב"ד, כיון שאין חשש שמא יבוא לחתות (ב"י בשם סמ"ג סמ"ק ותרומה). וכאמור לעיל, זהו דווקא .בגדי מנותח לאברים לרב אשי מותר אפילו לא- "ב. "ברחא שריק פי התנור בטיט, ולרב ירמיה דווקא אם שריק. וכמו בגדיא, אין הבדל אם הוא בגדר בשיל ולא בשיל ולא הגיע למאב"ד או שהוא חי, בכל הנ"ל מותר, כיון שאחר שהוא סתם פי התנור (ולרב ירמיה בנוסף גם שריק פי התנור בטיט) אין חשש שמא יבוא לחתות (ב"י שם). וכאמור לעיל, גדי .שלם או עוף שלם דינו כברחא ,)ופסקו הרי"ף (ו:), הרא"ש (סי' לה התוספות (שם ד"ה התם) והרמב"ם (פ"ג ,).הי"ג) כרב ירמיה, ואילו סמ"ג (ל"ת סה יד 'סמ"ק (סי' רפב ע' רפז), ספר התרומה (סי רכד) והר"ן (ו: סוד"ה נמצא) בשם הרז"ה .(שם ד"ה ומאי) פסקו כרב אשי להלכה, בשו"ע פסק להחמיר כרב ירמיה, ולכן מותר ברחא רק אם שריק פי )התנור. ובביאור הלכה (ד"ה אבל בצלי כתב שבדיעבד יש להקל כרב אשי אחר שו״ע רנד, א צליית בשר

.שהרבה מתירים אף לכתחילה . מונח על הגחלים- "ג. "מנח אגומרי במקרה זה אינו מותר אפילו בגדיא (אלא אם הוא נצלה כמאב"ד. ולהלן יתבאר ,שלרמב"ם היינו מונח ע"ג הגחלים ממש .)ולרש"י כל שמונח חוץ לתנור נחשב כך בכל- ד. מבושל כמאכל בן דרוסאי המקרים שבהם אמרו שאסור, בין מנח אגומרי או בשר בצל וביצה או ברחא ולא , אם נצלה כבר כמאב"ד- שריק, בכל הנ"ל מותר. והוא מה שאמרה הגמרא "אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד .).יום", והיינו כמאב"ד, כמבואר בגמרא (כ - וטעם זה, שכיון שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו (ב"י. ולהלן יתבאר ,שלרמב"ם היינו דווקא במונח ע"ג הגחלים .)ולרש"י אפילו מונח סמוך להם מחלוקת הראשונים בהבנת דברי הגמרא ופסיקת השו"ע ורמ"א בעניין זה מפירוש רש"י ותוספות משמע שטעם החילוק בכל הנ"ל הוא כמו שאמרו בגמרא "דקשי להו זיקא" (כגון גדיא), כלומר הרוח קשה להם ולכן לא יבוא לגלות את פי התנור ולחתות בגחלים. להבנתם, לגבי כל המאכלים נאמר "דקשי להו זיקא", אלא .שבברחא קשה להו יותר מאשר בגדיא מסיבה זו, כל החילוק בגמרא בין גדיא הב"י הסתפק בדעת סמ"ג וסמ"ק שמא מתירים תוך התנור ופי התנור מכוסה. ועיין הגהות4 .והערות שעל הטור הערה ח שמשמע שמחמירים בזה מפשט דברי הב"י משמע שלהבנתו קשי "להו" זיקא מוסב על התנור, ולא שהמאכל 5 יתקלקל מחמת הרוח כהבנת רש"י ודעימיה. אמנם מלשון השו"ע משמע שגם המאכל .עצמו מתקלקל מחמת הרוח, וכמש"כ רש"י, וכך ביאר הביאור הלכה (ד"ה אע"פ) כוונתו וביאר שלכן צלי קדר (צלייה בתוך קדרה) אסור אפילו אם הוא טוח בטיט, שכיון שלא שליט ביה אוירא (כיון שהקדרה סתומה), לא קשיא ליה זיקא, ולא חושש ויבוא לחתות. וכן כתב במ"ב (סק"ג, סקי"ג) שצלי קדר דינו כתבשיל. אמנם לשיטת רש"י יש להקל בזה, ששם החשש הוא רק שמא יבוא לחתות, והכא אין חשש, וכן כתב במ"ב (סקי"א, סקי"ז) לדעת .הרמ"א. וזו נפק"מ נוספת בין השיטות היינו באופן שנוגע בגחלים. ולאחר הצלייה ימתין עד שייכבו הגחלים ואז יטלם (מ"ב6 סקי"ז). טעם ההמתנה עד שיכבו הגחלים נראה שהוא כדי שלא יחתה בגחלים בהוצאתו .את הצלי, וכמו שכתוב ברמ"א רנג, א כן בעניין שהיית תבשיל, ע"ש ונראה שמה שלא נחשבת הנחת צלי זו כהטמנה במקצת, שהרי הוא מניח ע"ג הגחלים ולדעת השו"ע רנג, א חשיב הטמנה, יש לומר שכיון שהוא מניח שלא בתוך קדירה חשיב .כאינו דרך הטמנה, ושרי. ויל"ע לברחא הוא אך ורק כשהיו בתוך התנור והתנור מכוסה, אבל אם היו תוך התנור והתנור אינו מכוסה, וכל שכן אם היו חוץ משום שמא יבוא4לתנור – לכו"ע אסור לחתות, שכיון שאין כיסוי יש אפשרות להפוך בו ולחתות. להבנתם זהו הנקרא "בשרא אגומרי" היינו כל שאינו מכוסה .ובתוך התנור. וכן פסק הרמ"א אבל רמב"ם (פ"ג הלכות יג טז) סבר שהחילוק בין המאכלים אינו רק דקשי להו זיקא, אלא גם האם ישנו חשש שיחתה בגחלים כדי למהר הבישול או שאין חשש זה קיים כיון שאם יחתה יחרך הבשר. ומה שאמרה הגמרא "דקשי להו זיקא" אינו מוסב על כל המאכלים אלא דווקא על "ברחא ושריק" בלבד, שכיון שהתנור טוח בטיט נפיש הבליה וכשיפתח אותו תיכנס .5הרוח ובכך יצטנן התנור וייפסד הבשר ,מסיבה זו גדיא מותר אפילו חוץ לתנור .ואילו ברחא מותר רק אם טח פי התנור ,אך אם הניח ע"ג גוף האש ממש (הוא מה שאמרה6כלומר על הגחלים הגמרא: "בשרא אגומרי"), והראה שאינו חושש שיחרך הבשר אלא שייצלה הבשר במהרה, אע"פ שיחרך, הלכך ישנו חשש שיבוא לחתות בגחלים. ואסור אפילו .בגדיא. כשיטה זו פסק השו"ע

האם מדובר כשמניח על גבי האש ממש או אף בסמוך לה ביאר הר"ן (ו: ד"ה והאי) שלשיטת הרי"ף והרמב"ם שפסקו כדעת חכמים שאסור להשהות תבשיל על גבי כירה שהוסקה בגפת ועצים אלא אם המאכל מבושל ומצטמק ורע לו (הובאה דעתם בשו"ע רנ"ג, א בדעה הראשונה), ואילו כאן מתירים לצלות אפילו אם הוא מבושל כמאב"ד בלבד, צריך לומר שכאן מדובר כשהתבשיל עצמו מונח על האש דכיון שהגיע למאכל בן דרוסאי אם יחתה .בגחלים יחרוך אותו )אבל לדעת רש"י (לז: ד"ה ורב ששת וסיעתו שפסקו כחנניה שהתירו להשהות כשנתבשל כמאכל בן דרוסאי מבעוד יום מיירי מתניתין אפילו כשאינם מונחים על האש אלא סמוך לאש (וכל שכן אם הוא .)ע"ג האש ממש וכן המ"ב (סק"ד) כתב שיש לחלק בין הנחה "על גבי האש" שמותרת לכולי עלמא "אם הוא כמאב"ד, לבין צלייה "אצל האש . כחנניה7שמותרת ממאב"ד רק לפוסקים סיכום השיטות בשהיית צלי רש"י, תוספות ורמ"א: תוך התנור – והתנור מכוסה: גדיא – מותר; ברחא אסור אלא אם טח פי התנור בטיט; תוך אמנם עיין מג"א סק"ו בשם המאור שתנורים שלנו דמו לכירה וחומם מועט ולכן לכו"ע7 .צריך שיהיה ע"ג האש ממש התנור ואינו מכוסה/חוץ לתנור – אסור .אפילו בגדיא אם טח פי התנור בטיט – מותר בכל .)מצב (מ"ב סקי"א, סקי"ז רמב"ם ושו"ע: גדיא – אפילו חוץ לתנור מותר, כל שאינו ע"ג האש; ברחא – תוך התנור ושריק בטיט – מותר; חוץ לתנור או .אפילו תוך התנור ולא שריק – אסור ,באופנים האסורים (כגון גדיא על האש ברחא חוץ לתנור, וכדומה) – לא מועיל אם .)טח פי התנור בטיט (מ"ב סקי"א, סקי"ז לכל הדעות: באופנים האסורים (בשרא אגומרי, או ברחא ולא שריק) – אסור אפילו אם הוא חי, וכל שכן אם בשיל ולא בשיל (ולדעת רש"י אם הוא טוח בטיט מותר). אם נצלה כמאב"ד – מותר ,[לרמב"ם בתנאי שהוא ע"ג האש ממש ואם אינו ע"ג האש ממש, ברחא אסור אלא אם הוא מצטמק ורע לו, וגדיא מותר בלאו הכי. ולרש"י אפילו הוא רק סמוך לאש]. באופנים המותרים – מותר אפילו אם הוא בשיל ולא בשיל וכל שכן אם .הוא חי בדיעבד, יש להקל אפילו לא טח פי התנור בטיט, כדעת רב אשי (ביה"ל .)ד"ה אבל —

זה השולחן אין צולין בצל וביצה או בשר ע"ג גחלים אלא כדי שיצלה מבעוד יום משני צדדיו כמאכל בן דרוסאי שהוא חצי בישולו, אפילו הוא בשר גדי, דכיון שהניח ע"ג גחלים אינו חושש אלא שיצלה מהרה ואף על פי שיתחרך, הלכך חיישינן שמא יחתה; אבל כשנצלה כמאכל ב"ד, לא חיישינן דלמא אתי לחתויי, אפילו אם הוא בשר (מ"ב סקי"ז שור, שמאחר שהוא ראוי לאכילה למה יחתה להפסידו דעת הרמ"א כהפוסקים דאין חילוק בין ע"ג הגחלים או בסמוך להן בין בבשר שור- או בשר גדי ועוף השיעור הוא שיצלה מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, ואם הוא טוח .)בטיט שרי לדידיה בכל גווני ליתנו סמוך לחשיכה דלא חיישינן שיסתור הטיח ויחתה סביב לשולחנך כן כתוב בגמרא שם. והשו"ע כתב כשיטת הרמב"ם והרמ"א פסק כשיטת רש"י, וציין לו המ"ב סקי"ז. ונתבאר כל זה .לעיל בסע' א המדובר כאן הוא בירקות שאינם נאכלים חיים, ואילו בנאכלים כמות שהם חיים מותר לצלותם כמות שהם, כמו שיבואר בסע' ד (מ"ב. והוא מהתוספות .)מח. ד"ה דזיתים ב. עבר וצלה זה השולחן .אם עבר, או שכח, ונצלה בשבת באיסור, אסור סביב לשולחנך .)כן כתב הגהות אשירי (שבת פ"א סי' מ ודינו כבעבר ושהה, דבין בשוגג בין במזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מוצ"ש בכדי .שיעשו, כמובא ברנג, א שו״ע רנד, ב צליית שאר דברים שאינם נאכלים כמות שהם חיים שו״ע רנד, ג

ג. פירות הנאכלים חיים זה השולחן פירות שנאכלין חיין, מותר ליתנם סביב הקדירה אף על פי שאי אפשר שיצלו קודם חשכה; ומיהו צריך ליזהר שלא יחזיר הכיסוי אם נתגלה משחשיכה, ושלא להוסיף עליו עד שיצולו, מפני (פס"ת סק"ב – וכן יש אוסרים להוציא שממהר לגמור בישולם בשבת .)מהתבשיל שבקדרה כי על ידי שממעט מכמות התבשיל, מזרז את בישול הנשאר שם סביב לשולחנך נחלקו האחרונים באיזה מקרה דיברו הפוסקים: להבנת המג"א (סקי"ב) ופמ"ג מדובר בשהיו8 הפירות נוגעים ממש בגחלים והלכך מותר, דקיי"ל שדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי והוא כמאב"ד מותר לצלותו, וכמו שמבואר (כ.) בעניין בשר בצל וביצה (והובא בשו"ע רנד, ב לעיל), ופירות שנאכלים חיים נחשבים מבושלים כמאב"ד ואף יותר מכך [ולכאורה הוא .)פשט דברי התוספות שהקשו מגמרא זו על דינא דרשב"ם, ע"ש]. וכן כתב המ"ב (סקכ"א ,אבל הגר"א הבין שהמדובר כאן הוא במונחים סביב הקדרה באופן שאינם נוגעים בגחלים ואופן זה נחשב כבישול כיון שנצלים רק מחום הקדרה, ולכן לדבריו דברי רשב"ם הם רק לסוברים כחנניה (היא דעת הי"א שבשו"ע רנג, א), ואילו למחמירים כחכמים (דעה ראשונה בשו"ע שם) יש לאסור זאת (ע' שעה"צ סקכ"ב). לפי דברי הגר"א השו"ע כאן סותר את עצמו מדבריו שם. וכן המנחת כהן (משמרת השבת פ"ה ד"ה והנה יש לי להוכיח) פירש כגר"א, ולפי זה הוכיח שהשו"ע חזר בו והיקל למעשה כחנניה. וכן פסק למעשה בשו"ת .)ב-יביע אומר (ח"ו סי' לב אותיות א עיין בביאור הלכה רנז, ד (ד"ה גורם) שלמג"א אם אין מונחת הקדרה תחת אש או דבר9 ,המוסיף הבל, אין איסור בכיסויה בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל כל האחרונים חולקים ע"ז .וסוברים שהארכת זמן ההתקררות של הקדרה, אסורה מהתורה, וכך מסקנת הביה"ל שם כן כתב רשב"ם (והובאו דבריו בתוספות מח. ד"ה דזיתים והרא"ש פ"ד סי' ב וכן בסמ"ג, סמ"ק ובספר התרומה), וביאר דקי"ל כל שהוא כמאכל בן דרוסאי מותר על גבי כירה אפילו אינה גרופה8להשהותו כיון שנאכלים חיים- וקטומה, ופירות חשיבי כמאכל בן דרוסאי והם טובים יותר בלא בישול כלל מבישול במדרגת מאכל בן דרוסאי. ואע"ג שנאמר (יט:) אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום והרי לפעמים אוכלים בצל חי, מ"מ אין ראוי הבצל לאכילה חי כמו תפוחים ורוצה .להפיג חריפותו ולמתקו בבישול קרובי בישולא כתבו הראשונים הנ"ל שאם מניח הפירות שייצלו צריך להיזהר שלא יחזיר את הכיסוי אם נטלו משחשיכה, וכן ,שלא להוסיף על הכיסוי עד שייצלו מפני שממהר לגרום בישולם בשבת. וכן כתב השו"ע. ולמדים מדבריהם שקרובי .9בישולא אסור אך אם הוא כבר מבושל לגמרי, מותר לחזור ולכסותו בשבת, כמבואר בשו"ע .רנז, ד שו״ע רנד, ד

ד. נתינת פת לתנור זה השולחן אין נותנין סמוך לחשיכה פת לתנור, אלא כדי שיקרמו פניה המדובקים בתנור; ולא חררה ע"ג גחלים, אלא כדי שיקרמו פניה ;הגה: וכל שפורסה ואין החוטין נמשכין, קרוי קרימת פנים .שכנגד האש ופשטיד"א או פלאדי"ן, צריך שיקרמו פניה למעלה ולמטה, ויתבשל מה שבתוכה (מ"ב סקכ"ו – יש להקל בפת ובחררה דסגי בנקרמו פניה מצד .כמאכל בן דרוסאי אחד, בין שכנגד האש ובין שכנגד התנור. אבל במאפה עבה, או במאפה שאינו עשוי מגוש אחד אלא ממספר שכבות, יש להחמיר שיאפה מלמעלה ולמטה ויתבשל מה .)שבתוכה כמאב"ד ואם נתן אותם סמוך לחשיכה ולא קרמו פניהם, אם במזיד, אסור ,עד מוצאי שבת בכדי שיעשו; ואם בשוגג, אם אין לו מה יאכל מותר לו לרדות ממנו מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים שאין להם מה יאכלו: בואו ורדו לכם מזון שלש סעודות. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה, אלא בסכין וכיוצא בו, שלא יעשה כדרך שעושה בחול; ואם אי אפשר לרדות בשינוי, ירדה במרדה; ואם ,נתנה בכדי שיקרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא, וצורך שבת הוא (אבל ביה"ל ד"ה וצורך היקל לדעת השו"ע אף ביותר מג' סעודות, כל רודה כדרכו שהוא לצורך אכילה בשבת. אבל מסקנת המ"ב (סקל"ו) שבכל אופן אין להתיר הרדייה הגה: וכל זה בתנור . ושלא לצורך היום, אסור אפילו בשינוי.)אלא בשינוי (מ"ב סקכ"ח – או שאינו טוח בטיט אבל שאינו טוח בטיט, אבל אם הוא טוח בטיט הוא גו"ק. ובביה"ל ד"ה אבל כתב שהיתר טוח בטיט הוא רק אליבא דרמ"א שבסע' א, או שאינו אופה לצורך שבת רק למוצאי שבת, דיש לו זמן)ואילו השו"ע שם יחמיר בתנורים שלנו, שמותר- (מ"ב סקל"ח לאפותו, מותר דלא גזרינן בכה"ג שמא יחתה לרדות מהם בשבת, כמבואר בסע' ז, אסור לאפות לצורך מוצ"ש, דחיישינן שמא ימלך .)לאכלו בשבת ויחתה סביב לשולחנך הנחת פת בתנור בערב שבת כדי שתאפה במשנה (שבת יט:): אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה ע"ג גחלים :אלא כדי שיקרמו פניה. רבי אליעזר אומר כדי שיקרום התחתון שלה. ומפרש בגמרא (כ.) דהכי קאמר רבי אליעזר כדי שיקרמו פניה המדובקין בתנור. וכתב הרמב"ם בפ"ג (הי"ח) דכל שנתנם בכדי שיקרמו פניה לא .חיישינן שמא יחתה משום דמפסיד ליה נחלקו הראשונים האם רבי אליעזר בא .להחמיר או להקל, וכן אם הלכה כמותו רש"י פירש: וחומרא היא, שפנים שכלפי האור ממהרים לקרום. וכתב הר"ן (ח. ד"ה מתני' אין צולין) דהלכה כרבי אליעזר וכן ז-סעיפים ה שו״ע רנד, ה נתינה בערב שבת

כתב הרב המגיד בפ"ג (הי"ח) שהוא דעת הרמב"ם. ואף על פי שבפירוש המשנה פסק דלא כרבי אליעזר, איכא למימר ,דהדר ביה. וכתב עוד הב"י בדעת טור שעד שיקרמו פניה המודבקים בתנור קאי אפת, ואילו בחררה אפילו קרמו פניה שכנגד האש, סגי. ולפי זה פנים המדובקים בתנור ממהרים לקרום (והאחרונים תמהו מנין לחילוק זה). אבל התוספות (כ. ד"ה איבעיא) פירשו ע"פ הירושלמי שדעת ר"א להקל, וסגי בקרימה כל שהיא. וכתבו הט"ז .10והפרישה והגר"א והמג"א שכן הלכה להלכה, השו"ע פסק כדברי הטור, וא"כ .משמע שדעתו להחמיר כמש"כ בב"י אבל המ"ב (סקכ"ו) הכריע להקל כגר"א .ושאר הפוסקים אבל בפשטידא או פלאדן, כתב הרמ"א שיקרמו פניה למעלה ולמטה ויתבשל מה שבתוכה כמאב"ד, והוא מהגהות מיימוניות, סמ"ג ובעל התרומה המובאים ,בב"י. ולכאורה דין זה מתאים לשיטת הב"י ואילו לשאר הפוסקים יש להקל יותר, ואכן כך כתבו המג"א וט"ז, אבל הגר"א חילק בין מאפה דק שבזה יש להקל בקרמו פניה בצד אחד, לבין מאפה עבה שבזה צריך יותר אפייה מבעוד יום לכולי עלמא ולכן יש ,)להחמיר בו יותר. וכן כתב המ"ב (סקכ"ח והוסיף בשם הדגמ"ר וחמד משה שיש עוד לחלק בין מאפה כפול שאינו מגוש אחד .שגם במאפה כזה יש להחמיר יותר להלן נראה שאם נתן הפת בשבת בשוגג קודם שקרמו פניה, נאמר בגמרא ,(קיז:) שאסור לו לרדות כדרכו במרדה אלא בסכין, שכל מה שניתן לשנות בזה )משנים. אבל כתב הר"ן (ב. דיבור ראשון שבנידון דידן, שמע"ש כבר קרמו פניה, כיון דלא עבד איסורא וצורך שבת הוא, רודה כדרכו ושכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג הי"ח). ומיהו כל שאין בו צורך היום אסור אפילו בשינוי. והעיר שאין זה דרך הרמב"ן .) יש שפירשו שהלכה כר"א בזה, ויש שפירשו שזו אף דעת ת"ק (גר"א10 .) אבל הרדייה גופה מותרת במוצ"ש מיד (מ"ב סקל"ב11 (במלחמות א:), שהוא אוסר לרדות במרדה אפילו הדביק פת בתנור מבעוד יום בהיתר שיש שהות ביום כדי שיקרמו פניה עכת"ד הר"ן. וכן נפסק בשו"ע. בביאור הלכה (ד"ה וצורך שבת) כתב שמדברי הפמ"ג משמע דכוונת השו"ע הוא דוקא ג' סעודות, דזה קרוי צורך שבת. אבל הביה"ל כתב שאין זה מוכרח. ועוד אפשר לומר דאם רוצה לאכול מפת זה שהוציא גם זה קרוי צורך שבת, שרק במקרה שהדביק באיסור התנה השו"ע את היתר הרדיה בכך שאין לו מה .יאכל פת אחר, אבל לא בזה כל זה לדעת השו"ע, אבל במ"ב (ס"ק לו הביא בשם האליה רבה שיש להחמיר שתהיה הרדייה דוקא בשינוי, כדברי הרמב"ן. ובשעה"צ (סקל"ה) הביא הרבה .פוסקים נוספים שסוברים כדעת הרמב"ן נתן הפת באיסור :יש לחלק בין ב' מקרים א. אם הניח את הפת במזיד, כתבו הרמב"ם (פ"ג הי"ח) וטור שאסרו חז"ל , כמו בדין11עד מוצ"ש בכדי שיעשו עססיות ותורמוסין שיבואר בסע' ח, וכן .כתב בשו"ע ב. אם הניח בשוגג, מובא בגמרא (שבת קיז:): ת"ר: שכח פת בתנור וקידש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין. איני, והא תנא דבי רבי ישמעאל "לא תעשה כל מלאכה" יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה. כמה דאפשר .לשנויי משנינן. ע"כ מדברי הגמרא משמע שהתירו לו לרדות מזון ג' סעודות. ואע"ג דבעססיות ותורמוסין אפילו בשוגג אסורים עד מוצאי שבת, הכא משום כבוד שבת לא קנסו לגבי ג' סעודות בשוגג. וכתבו הר"ן (מג: ד"ה ת"ר שכח) ורי"ף (א:) שזה דווקא בשאין לו מזון

מה יאכל, וכן הא דאמרינן אומר לאחרים בשאין להם מה יאכלו- ""בואו ורדו לכם היא, הא לאו הכי – לא התירו. ודווקא מזון ג' סעודות ותו לא, ולכן אם הוציא פת אחת ,שיש בה מזון ג' סעודות, שוב אסור לרדות אע"ג שאין לו ככר שלם ולחם משנה (מ"ב סקל"ד). וכן גם כשהתירו לו לרדות, הוא דווקא כשלא עושה זאת במרדה, ואע"פ .שהיא חכמה ואסורה רק מדרבנן (תוספות והיינו שאינה איסור דרבנן גמור אלא עובדא דחול, מ"ב סקל"ה), דכמה דאפשר .לשנויי משנינן נחלקו הראשונים בגדר איסור זה של )רדייה במרדה: כתב הר"ן (ב. דיבור ראשון ,שאם א"א לרדות בסכין ירדֵה במרדה בין שהניח בשוגג שעשה איסור וכל שכן בהניח בהיתר עד שקרמו פניה, ובזה מותר במרדה אפילו לכתחילה. אבל הרמב"ן (במלחמות א:) אוסר במרדה אפילו בהניח בהיתר. והרב המגיד (פ"ה הי"ט) מתיר במרדה, אלא שמצריך שינוי. ודין זה הוא 'בין בשכח בשוגג ובין בהניח בהיתר (ע דרכי משה). ובשו"ע כתב כר"ן, אבל המ"ב (סקל"ו) החמיר כרמב"ן והרב המגיד שאף במרדה צריך להיות דווקא בשינוי (ועיין שעה"צ סקל"ה שהביא פוסקים רבים .)הסוברים כרמב"ן :)כתוב בהגהות אשיר"י (ר"ה פ"ד סי' א ,רדיית הפת דלאחר אפייה שרי לכתחילה .ואינה אסורה אלא בעוד שהיא עיסה ,):כך פירש רבינו חננאל (בגליון שבת ד .]פירוש רבנו יצחק-[ ולא נהירא לפר"י עכ"ל. והוא מדברי התוספות שם (כט: ד"ה .רדיית). וכן בשו"ע לא הזכיר חילוק זה — זה השולחן ואם נתנו בשבת, אפילו במזיד, מותר לו לרדות קודם שיאפה כדי .שלא יבא לידי איסור סקילה סביב לשולחנך .).היא מימרא דרב ביבי (שבת ד זר זהב סביב ר"ל דווקא הוא בעצמו- )מ"ב (סק"מ מותר לרדות אבל אחרים אסורים לרדות ,בשבילו, בין כשהדביק במזיד ובין בשוגג אפילו אם מי שהדביק את הפת איננו פה .שיודיעוהו דאין אומרים לו לאדם עשה חטא קל כדי שלא יבוא חברך לידי איסור חמור כיון שחבירו פשע במה שהדביק. ואפילו בתנורים שלנו שאין בהם איסור רידוי מצדד בא"ר דאסור לאחר משום .דהבצק מוקצה הוא ואינו ראוי לטלטול — זה השולחן בתנורים שלנו שאין בהם רדייה, מותר להוציא יותר משלש סעודות בסכין או בשום דבר שיתחוב בו, ומ"מ לא יוציא ברחת (ביה"ל ד"ה מותר – דווקא בשהניח בהיתר. אבל משום דמחזי כעובדין דחול הניח באיסור אסור לרדות יותר ממזון ג' סעודות. ובמקום פסידא יש להקל אף ביותר שו״ע רנד, ו נתינה בשבת והיתר עשיית איסור דרבנן בכדי להינצל מדאורייתא שו״ע רנד, ז היתר רדייה בתנורים שלנו

מג' סעודות, כל שעכ"פ מקצת מן הפת מיועד לצורך השבת עצמה אפילו אין כל הפת לצורך השבת. אבל שלא לצורך השבת עצמה אלא לצורך מוצ"ש, כתב המ"ב סקמ"ג .)דאסור על ידי יהודי אך על ידי גוי מותר סביב לשולחנך כך ביאר הב"י דברי רבנו ירוחם ח"ג (ני"ב סז ע"ד). וכתב רבנו ירוחם דלא גרע מחררה ע"ג גחלים דשרי לתחוב בה כוש או כרכר וליטלה בשבת (קכג.). ובטעם הדבר הוא שתנורים שלהם היו מדבקין הפת בדפני התנור אבל בתנורים שלנו שהפת מונחת בשולי התנור לא שייכת .)בהם רדייה (מ"ב סקמ"ב המדובר כאן הוא בשהניח הפת בהיתר (כלומר שקרמו פניה), ואזי קמ"ל שכיון ,שצריך עכ"פ חלק מהן לצורך השבת מותר ליטול את כולם כדרכו, אפילו אם הם יותר מג' סעודות. מה שאין כן בתנורים אסור לו- שלהם ששייכת בהם רדייה לרדות מה שאין לו צורך לשבת, ואפילו אם ירדה בשינוי (ע"פ מ"ב סקמ"ג. והוא מהמג"א כפי שביארו הפמ"ג). ובמקום הפסד שעלולה הפת להתקלקל והניח בשוגג באיסור קודם שקרמו פניה, כתב הביה"ל (ד"ה מותר) שיש להקל להוציא כל ,הפת (כפי שביאר הביה"ל שיטת המג"א דאף בהניח באיסור מיירי ובצירוף הא"ר שמתיר במקום פסידא אפילו אם אין .)בדעתו לאכול מזה כלל ה. עססיות ותורמוסין וחבית של מים זה השולחן לא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמוסין ויתן לתוך התנור ערב שבת סמוך לחשיכה, מפני שדברים אלו אינם צריכים בישול רב (ביה"ל רנג, א ד"ה מסיח – אך אם יושלם ודעתו עליהם לאכלם לאלתר , ומפני כך אף על פי שלא)בישולם בלילה, אחר הזמן של הסעודה, מותר נתבשלו כל עיקר הרי הם כשאר תבשיל שהתחיל להתבשל ולא :הגה .נתבשל כל צרכו שאסור להשהותו; וה"ה לכירה וכופח , ואם עשה כן, אפילו בשוגג,כשאינן גרופים וקטומים ואפשר לחתות אסורים למו"ש עד כדי שיעשו. כיוצא בו לא ימלא חבית של (מ"ב סקנ"א – אלא אם יש שהות מים ויתן לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ;)שיתחממו קודם ביה"ש, אף שלא יתחממו כ"צ. ולשו"ע רנג, א בעינן כל צרכו ממש .ואם עשה כן, אסורים למוצאי שבת בכדי שיעשו ט-שו״ע רנד, ח

סביב לשולחנך אע"ג שבביצה (כה:) משמע שתורמוסין צריכים בישול הרבה, צ"ל שמדובר בששלקן כבר12 ו' פעמים ועתה מבשלן פעם ז' (ב"ח ס"ז). וגבי חבית של מים אע"ג שמים ראויים לשתות חיים והיה ראוי להיות דינם כפירות הנאכלים חיים כמובא בסע' ד, מ"מ אינם טובים כל כך )כפירות ומהני להם החימום הרבה ויש בהם גזירת חיתוי (מ"ב סקמ"ט). וכתב המ"ב (סקמ"ה .שה"ה לשאר מיני קטניות וירקות ודברים רכים, שדינם כעססיות ותורמוסין עססיות ותורמוסין וחבית הן מימרות בשבת (יח:). ודברי השו"ע הם ע"פ הרמב"ם (פ"ג הי"ב) שבטעם הדברים ביאר שכל צריכים בישול רב. ולכן גם12אלו אינם מהני כירה גו"ק, שהוא היכר שלא יחתה (וכופח שהוסק בגפת ועצים ובתנור אפילו הוסק בקש וגבבא, לא מהני גו"ק, ותנורי ,דידן ככירה דמו, כמבואר כל זה בסימן רנג .)ז-ועיין מ"ב סקמ"ו אבל רש"י, רא"ש (סי' לד) ור"ן (ו: ד"ה ת"ר) פירשו שעססיות צריכות בישול הרבה ולא יספיק להם כל הלילה וחיישינן שמא יחתה בכדי למהר בישולם. ולגבי חבית, תוספות (יח: ד"ה לא ימלא) פירשו שטעם האיסור הוא שמא תתקרר החבית סמוך לחשכה במוצ"ש ויחתה כדי שיתחמם לאלתר. לפי שיטתם אין להחמיר בדברים קלי הבישול לאוסרם בשהייה בקדרה חיתא, אבל אין להקל בזה .)(ביה"ל ד"ה עססיות ובטעם הדבר שהחמירו כאן עד בכדי שיעשו, אע"ג דקיי"ל (שי"ח, א) שבמעשה .שבת של ישראל מותר מיד, עיין ר"ן (יז 292 ד"ה הלכך) והבאנו דבריו בעמוד . ע"ש4 הערה תבשילים שלא מיועדים לסעודת ליל שבת לפי דברי הביאור הלכה (רנג, א ד"ה מסיח) יש לפרש שהמדובר כאן בשנותן העססיות שיתבשלו לצורך סעודת הערב ודעתו לאכול אותן לאלתר, אבל אם בישולם לא יושלם אלא לאחר מספר שעות בלילה, באופן שאין דרך בנ"א להמתין בסעודתם כל כך, מותר. והוכיח כן מלשון הרמב"ם שכתב: ודעתו עליהם ."לאכלם "לאלתר